תוכן עניינים:

השפים מתקוממים נגד מנות הרשת ואין לי מה ללבוש
השפים מתקוממים נגד מנות הרשת ואין לי מה ללבוש

וִידֵאוֹ: השפים מתקוממים נגד מנות הרשת ואין לי מה ללבוש

וִידֵאוֹ: השפים מתקוממים נגד מנות הרשת ואין לי מה ללבוש
וִידֵאוֹ: Both Chefs Produce Dishes Of EXCEPTIONAL Quality In The Surprise Live Challenge | Hell's Kitchen 2024, מרץ
Anonim

אוף, איזה זקן, איזה משעמם.

זה כתוב foodstagramming. זוהי התופעה הפלנטרית של האוטוביוגרפיה של העצמי במסעדה. או במילים פשוטות: המאניה הכפייתית של צילום כל דבר אכיל שעובר בשדה הראייה שלנו (לאו דווקא בפה), בצעו אותו באינסטגרם על ידי קישוטו בפילטרים וינטג'ים רצוי, ואז פרסמו אותו ברשתות החברתיות.

רומן נרקיסיסטי קטן ומיידי שדיברנו עליו, דיברנו ודיברנו עליו.

מעל הכל, אמרנו על כך ש-foodstagraming היא בעיה במיוחד במסעדות, עד כדי כך שמדי פעם בניו יורק, או בכל מקום בעולם, הוא קופץ על מישהו שרוצה לאסור את זה. האחרון, בעל מסעדה ברלינאית, שהזהיר בשבוע שעבר בשלט התלוי בכניסה: "אסור לפרסם את המנות שלנו באינסטגרם".

אז למה לדבר על זה יותר? היום על "המאניה של לפרסם מה אתה אוכל" ועל "כוכבי המטבח שלא מתאימים", רפובליקה חוזרת. ומי אנחנו שנקרא את עצמנו, שכן אפילו תיקנו את הציטוט? (זו הפעם הראשונה שמישהו מזכיר את דיסאפור בגלל "האפשרות להשאיר הערות").

ליסיה גרנלו שאלה את דעתם של כמה שפים מקומיים בנושא.

יש כאלה שכמו ניקו רומיטו או משפחת סנטיני, בהתאמה שפים ובעלי הכוכבים Casareale בקסטל די סנגרו ו-Dal Pescatore בקאנטו sull'Oglio, אסרו בתחילה על צילומי המנות במסעדות שלהם, אבל אז אנחנו חשיבה מחדש.

כאלה כמו מאורו אוליסי, מסעדת שני כוכבים בסניגליה, ש"מייסרים" את עצמם. "מעולם לא חשבתי על תמונות כדבר רע. אבל יום אחד בא מישהו וצילם בסתר ופרסם הכל בפייסבוק, והעיר הערות לא הולמות על האנשים שמשרתים בחדר. אני חייב להודות שהתעצבנתי מאוד".

כאלה כמו Ilario Vinciguerra, מהמסעדה באותו שם בגלארטה, לפיה תמונה עם סמארטפון היא יופי בלי נשמה.

ואלה כמו ג'ובאני גראסו, כוכב מישלן של La Credenza di San Maurizio Canavese, שבמקום זאת מאשרים כי שיתוף חוויה יכול להיות שימושי למסעדות.

בקיצור, אין קו כללי. כמו גם בקרב הקוראים. מנפה בין ההערות הישנות שמצאתי:

אפיקוריאנים:

"ניסיתי… אבל אחרי שצילמתי את המתאבן, שכחתי את האייפון והקדשתי את הלב והנשמה להנות מהארוחה! חזקים ממני, בשולחן אנחנו הולכים ליהנות מאוכל ולשמור אותו בזיכרון שלנו ולא בין הצילומים שנשכח במהרה…".

ניקוי רעלים חוזר בתשובה:

"עכשיו הפסקתי. זה כמו לבשל תוכניות טלוויזיה: יותר מדי, משעממות, חוזרות על עצמן ובעיקר חסרות תועלת".

לְמַתֵן:

"כמו בכל דבר, עודף מטריד, הדבר הנמדד לא! שמתי לב לשפים רבים שמחים להצטלם. סבלנו כבר עשרות שנים שהשכן לשולחן מעשן סיגריה אחת אחרי השניה, אנחנו יכולים לסבול גם מתלהב שמצלם סינטה…"

לוגיקה:

"אם זה רק עניין של אכילה, בוא נסיים עם המכות האלה בצלחת ונחזור למנות הטברנה, מוקצף עם מצקת והרבה ברכות. אחרת, אם נמשיך בסיפור שגם העין רוצה את חלקה, עלינו להתפטר מכך שאפשר לרצות זיכרון של דבר יפה".

פסיכואנליטיקאים:

"השימוש בתמונות כדי לזכור ארוחת צהריים הוא קצת ניוון הנובע מהצורך להופיע, לאשר רגע, את מערכת הכוכבים ופולחן התמונה. מבט קצת אוניסטי על המטבח, עם נטייה לבידוד, שזה ההפך מהמשמעות של להיות ליד השולחן"

זיהית את עצמך?

אבל בסופו של דבר, השפים "במרד נגד מנות הרשת" (אה, הטיטולים) צודקים, כן או לא?

מוּמלָץ: