אוכלים טוב על הגבול: La Caravella ב-Ventimiglia
אוכלים טוב על הגבול: La Caravella ב-Ventimiglia

וִידֵאוֹ: אוכלים טוב על הגבול: La Caravella ב-Ventimiglia

וִידֵאוֹ: אוכלים טוב על הגבול: La Caravella ב-Ventimiglia
וִידֵאוֹ: חבורת La Frutta – חוזרים ללימודים 2024, מרץ
Anonim

לפעמים זה נחמד להיות "איטי". גם אם בכפייה. תן לי להסביר: השבוע הגדול שלי בקאן היה אמור להסתיים אתמול, אבל שביתת הרכבת הצרפתית אילצה אותי לקחת יום נוסף בפסטיבל. גם אתמול המצב לא היה טוב יותר, עד כדי כך שרק ההקפדה על הערכת המצב כשהתעוררתי אפשרה לי לקחת רק את הרכבת ל-Ventimiglia בבוקר, לפני לוח הזמנים שלי.

התגעגעתי לשחזור של הריאליטי של מתאו גארון אבל זו הייתה הקללה האישית שלי של הפסטיבל, מכיוון שבשלוש הזדמנויות קודמות לא הצלחתי לראות אותה. חבל שההגעה ל-Ventimiglia עם פתרון החירום הזה קדמה בשלוש שעות לאחת משתי הרכבות הבינעירוניות היחידות למילאנו של היום, זו של 14.58. ולבצע 74 שינויים כדי להגיע ליעד בו זמנית נראה לי מטורף.

המחשבה הראשונה (חרדה) על בזבוז הזמן וכמות העבודה שמחכה לי הייתה "בואו נחפש מקום שקט עם אלחוטי ונעבוד על ידי לנשנש משהו". המחשבה השנייה (המנצחת) הייתה "תנו לנו לשחרר את הידע שלנו כדי לקבל טיפ איפה לאכול טוב בונטימיגליה". הערוץ מנצח ובשעה 12.30, לאחר שעברתי בשוק המפואר של Ventimiglia (ממש יפה ועשיר) כבר קראתי את התפריט ב-“La Caravella, 500 מטר מהתחנה.

זו הייתה הבחירה הנכונה, במיוחד אחרי שראיתי כמה זרים במכנסיים קצרים ונעלי בית יושבים מולי שעה מאוחר יותר, משתוקקים לסיסמא לאלחוטי לפני ההזמנה, מבקשים אותה מיד 10 דקות אחרי שביקשת ארבעה סטייקים עם צ'יפס ולבן עיוור. ואז למתוח אותו עם מים. אלו הרגעים שבהם אתה חושב "ברברים! זו לא עובדה של מסורות מקומיות, זו עובדה של ציוויליזציה. אני מזהה שאתה עושה את המזבלות הכי יפות בעולם, אתה מזהה שאתה לא יכול לאכול "(cit.)

בקארבל אוכלים טוב, מוציאים את הכמות הנכונה והשירות מצוין וגם מובא להשוואה, שליחס "איטי" כמו שלי היום יש משקל. רשימת היין חסרה מעט אומץ אבל היא יותר ממכובדת. אני לוקח Greco di Tufo Cutizzi, נראה לי מושלם מדי (אף נחמד, משקה מצוין אבל בסופו של דבר קצת אנונימי). בהמשך אגלה שמדובר בשלוש כוסות של מדריך גמברו 2011. הכל מוסבר ואני טופח על השכם.

בין המתאבנים לפתות אותי לביבות הבקלה. אני מגלה אם אני בבלילה. ברור שאומרים שכן, אני לא רוצה לכבד ואני לוקח קרפצ'יו דג מעושן קלות. שום דבר עתידני אבל הוא טוב ונראה טוב. בינתיים, דליים של דגים מטוגנים עוברים בחדר ומתוך תדירות ההזמנות אני מסיק שהם חובה של המסעדה. אבל אני רוצה ראשון. אחרי 8 ימים בצרפת אני רוצה פסטה. כן, אני איטלקי ממוצע.

הפסטה עם הצדפות (החובה שלי) מציגה את הווראצ'י ואני טלינרו אז, מכיוון שאני מסורתית במיוחד היום, אני זורק את הפאצ'רי עם דג מלא וזורק את עצמי על הספגטי עם פירות ים. ואז אני מגלה שגם צדפות היו בתפריט של היום. אני לא נשבע כי היום אני "איטי". אני עושה טוב כי אני מקבל מנה ראשונה מושלמת לבישול, כמות ואיכות המרכיבים. ולקלילות (בלי גיגיות שמן עד מנחם להבין). ואז המולים, אז אני אפילו לא משוגע, הם באמת יוצאי דופן וכמות העגבניות לקשור הכל יחד היא זו שמתקשרת לחוכמה.

היין אוזל, השמים מכוסים, איום הגשם אימננטי. אדי ודר באוזניות (תגלה מחדש את פס הקול של Into the Wild שהוא ovation) ולצאת לרכבת הגורלית שממנה אני כותב. זה הלך טוב ככה.

מוּמלָץ: