ההר אינו מקום לאניני טעם
ההר אינו מקום לאניני טעם

וִידֵאוֹ: ההר אינו מקום לאניני טעם

וִידֵאוֹ: ההר אינו מקום לאניני טעם
וִידֵאוֹ: Rare Birds 2024, מרץ
Anonim

יש עולם מושלם, שבו אוכלים בהרים מטעמים נדירים, גדלים בקושי בנוף הקשה והמיסטי של הפסגות. עולם העשוי מחלב מפרות שרועות פרחים ריחניים בקיץ, של בישול ארוך על הכיריים, ארומה של עצים, אדלווייס ומחטי אורן.

עולם שבו לכל הטבחים יש את הפנים של היצור הסילבן של נורברט נידרקופלר, השאיפה לאותנטיות של ג'ורי צ'יוטי, השף של מסעדת רייס בפראסינו בוואלה וארייטה (CN), שלוותו של חברי סנדרינו בונין, מפיק גבינת פונטינה. מרעה מעל פילה, בואל ד'אאוסטה.

זהו ההר הקסום של הגסטרונומיה. וזה מעולה.

ואז יש את ההר האמיתי. עם מטבח הררי אמיתי.

כמו זה שנתקלתי בו בסוף השבוע הזה. אני אשתוק על הקפוצ'ינו בברים עם היגיינה לא ברורה ושירות מלוכלך בשלושה יורו כל אחד (בעמידה) ועל השוקולד עם השמנת שכולם מזמינים כי זה מאוד אופייני, כשכמובן הקרם הוא ספריי ההנחה.

במקום זאת, אני רוצה להתמקד באפשרות הכי פחות גרועה שנתקלנו בה. מסעדה לכל הטעמים.

תפריט אינסופי. כולל גם: קפרזה באפלו; ברוסקטה עגבניות; סלט ים; מולים מפולפלים; ספגטי עם צדפות; מעורב דגים בגריל; סטייק טונה…

אה, אחרי כל השלג הזה, 'במזג האוויר הקר, למרגלות המון בלאן, ממש הרגשתי חשק לפלפל טוב.

הכל כמובן יקר. הכל מוכן באופן טבעי לפחות הגרוע ביותר.

אני מצטט את הסיפור הקטן הזה כדי לומר שיש עולם - המושלם - שבו המילים "עונתיות" ו"טריטוריה" אפילו הפכו למשעממות, אפילו הפכו לאופנה. אבל יש עולם אחר שבו באמת יש מה לעשות.

עלינו להיות כנים: המטבח ההרים נמצא בים הפתוח.

מוּמלָץ: